• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        אוגוסט 2007

        רמונה דורסט1, משה קליאן2, אלכסנדר טייטלבאום1, יוסף זיסלין1, נטשה פסטובסקי1, סרגיי רסקין1.
        עמ'

        חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א-1991, מסמיך את הפסיכיאטר המחוזי להורות על בדיקה כפויה דחופה או בלתי דחופה ועל אישפוז כפוי דחוף או לא דחוף. על-פי סעיף 12 לחוק, ניתן לערער על הוראת אישפוז כפוי (דחוף ולא דחוף) ועל טיפול כפוי במירפאה בפני הוועדה הפסיכיאטרית. מפאת מהותן והוראותיהן, ההוראות לבדיקה כפויה אינן נתונות להליך עירעור. הגשת ערער על הוראות לאישפוז כפוי בפני הוועדה הפסיכיאטרית מתרחבת והולכת. אם מוגש ערר, על הוועדה לדון בו מוקדם ככל האפשר ולא יאוחר מחמישה ימים ממועד הגשתו. עירעור על אישפוז כפוי דחוף נדון לאחר שהחולה כבר מאושפז. בשונה ממצב זה, החוק מחייב דיון בעירעור על אישפוז כפוי לא דחוף טרם אושפז החולה, זאת בתנאי שהעירעור הוגש תוך 24 שעות ממועד הנפקת הוראת האישפוז הלא-דחופה.

         

        הוראה לאישפוז כפוי לא דחוף ניתנת על-ידי הפסיכיאטר המחוזי כאשר מתקיים אצל חולה נפש, אשר כתוצאה ממחלתו פגום במידה ניכרת כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות, לפחות אחד מהתנאים הבאים: הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון גופני שאינו מיידי; יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה; הוא גורם סבל קשה לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח-החיים התקין שלו; הוא פוגע פגיעה קשה ברכוש.

         

        במאמר נדונים ההיבטים הקליניים והמשפטיים של "אישפוז כפוי שאינו דחוף", ומתוך פרשות החולים שתוצגנה תומחש הבעייתיות הקיימת לעיתים, ואשר ראוי למצוא לה פיתרון הן בהיבט הקליני-פסיכיאטרי והן בהיבט המשפטי.
         

        אוגוסט 1997

        יאיר בר-אל, משה קליאן, יוסי מר, הילה קנובלר, יעקב לרנר וחיים קנובלר
        עמ'

        The Homeless and the Health System: Profile of the Homeless Patient

         

        J. Posen, N. Tanai, S. Spiro, D. Frumer

         

        Social Work Dept., Ichilov Hospital, Tel Aviv and Faculty of Social Work, Tel Aviv University

         

        The homeless population is mobile and does not use ambulatory health care services. Thus the major contact between the homeless and the medical establishment occurs primarily when they are treated for acute symptoms in hospital. We describe the clinical and sociodemographic profile of the homeless who require hospital services. The research population included 50 homeless treated in the emergency room and various departments of our medical center between October 1994 and August 1995. Social workers used a questionnaire relating to clinical, sociodemographic and social factors. Most patients were men, 76% under the age of 50. The most common diagnosis was alcoholism; other diagnoses included back, limb and joint injuries, infections, skin diseases, and general exhaustion. There were subgroups with differing needs within this homeless population for which appropriate rehabilitation programs are proposed.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303